אגם הראל נולדה מתוך מקום פשוט: אהבה לחומר, כבוד למקצוע, ורצון ליצור ריהוט שמרגיש כמו בית.
זוהי נגרייה משפחתית, מהסוג שכמעט נעלם.
סבא עבד בעץ, אבא עדיין עובד בעץ, ואני ממשיך את הדרך הזו בעולם שכבר התרגל למהיר והמוני.
הילדות שלי הייתה בתוך הנגרייה. ריח של עץ טרי, רעש של מכונות, שאריות נסורת על הרצפה.
גדלתי בבית בו אמא עסקה שנים בעיצוב מטבחים ובגרפיקה.
הבית היה מלא שרטוטים, סקיצות, צבעים ותמונות.
עוד לפני שהבנתי איך מחברים חלקים, למדתי איך מסתכלים על חלל: מה מכביד עליו, מה מרכך אותו, ומה גורם לו להרגיש נכון.
בהמשך הדרך נכנסתי לעולם של הברזל. עבדתי במסגרות ובנפחות, ועסקתי גם בבדיקות ובתקנים של מבנים וכבישים. שם למדתי משהו חשוב: חומר הוא לא רק עניין של יופי, הוא עניין של אחריות. יש דרך לעבוד, ויש משמעות לפרטים הקטנים שמבדילים בין “נראה טוב” לבין “מחזיק שנים”. לפני בערך עשור חזרתי לנגרייה המשפחתית, אבל החזרה הזו לא הייתה חזרה למוכר, אלא התחלה של שפה חדשה.
המסע שלי התחיל מעיצוב ריהוט של שנות ה-50 וה-60 בסגנון סקנדינבי: קווים נקיים, רגליים דקות, ומשחק עדין בין עץ לברזל. עם הזמן, נכנסו גם הצבעים. גיליתי איך גוון אחד מדויק יכול לשנות את כל המרחב: להוסיף חום, לשבור חדגוניות, ולהכניס אופי. בהדרגה נולדה גם הכפריות: שילוב של עץ טבעי עם צבע, פחות מבריק, פחות סטרילי, יותר אמיתי. לא פעם ראיתי בתים שנראים מושלם, אבל מרגישים רחוקים. ואז נכנס רהיט אחד, והכל משתנה. זה הרגע בו הבנתי שעץ איכותי הוא לא רק מוצר, הוא תחושה.
בשנים האחרונות התרחבתי גם לעולם המטבחים. המטבח, מבחינתי, הוא לא “סט” או פס ייצור. הוא מערכת שחיים בה: מבשלים, מארחים, נוגעים, מתלכלכים, מנקים, וחוזרים שוב. לכן התכנון אצלנו נשען על שיחה, הקשבה ודיוק. זהו תכנון משותף שמכבד את הבית ואת האנשים שגרים בו. חיבורים אמיתיים, קנטים מעץ מלא, הקפדה על פרופורציות וגימורים, ותהליך שלא נגמר בלחתוך ולשלוח הלאה. העולם התקדם, וזה נהדר, אבל יש דברים שלא צריך לוותר עליהם.
עם השנים הבנתי שאני לא רוצה לנהל מפעל ולהפוך את היצירה לתהליך מכני. אגם הראל היא נגרייה שחושבת כמו היום, אבל עובדת עם הנשמה של פעם. מקום שיודע לשלב בין סקיצה ביד לתכנון במחשב, בין עץ לברזל, בין רעיון של לקוח לבין פתרון מדויק בחומר. השם אגם הראל לא נבחר במקרה. הוא מגיע מהמשפחה, מהבית, מהדבר שהכי חשוב לי לשמור בתוך כל העשייה הזו: תחושת השייכות. כי בסופו של דבר, מה שיוצא מהנגרייה אמור להיות יותר מרהיט. הוא אמור להיות משהו שנכנס הביתה, מרגיש טבעי מהרגע הראשון, ונשאר לאורך שנים.
